בשנת 1940, המדען מלוקסמבורג WJ Kroll השתמש בטיטניום להפחתת TiCl4לייצר טיטניום טהור. מאז הפכו שיטת הפחתת המגנזיום (המכונה גם שיטת קלאואר) ושיטת הפחתת הנתרן (הידועה גם כשיטת האנטר) לשיטות תעשייתיות לייצור ספוג טיטניום. בארצות הברית, 2 טון של ספוג טיטניום הופקו על ידי הפחתת מגנזיום בשנת 1948. ומאז החל הייצור התעשייתי של טיטניום.
בשנת 1947, אנשים החלו להריח טיטניום במפעל. באותה שנה, התפוקה הייתה רק 2 טון. הייצור בשנת 1955 זינק ל-20,000 טון. בשנת 1972 הגיעה התפוקה השנתית ל-200,000 טון. לטיטניום חוזק תפוקה גבוה יותר מאשר לפלדה, ומשקלו הוא כמעט חצי ממשקלו של אותו נפח פלדה. טיטניום, אם כי מעט כבד יותר מאלומיניום, יש לו חוזק תפוקה כפול מזה של אלומיניום. החוזק הספציפי של טיטניום גבוה מזה של אלומיניום ופלדה, והמודלוס הספציפי קרוב מאוד לזה של אלומיניום ופלדה. בטילי חלל ובטילים משתמשים בטיטניום בכמויות גדולות במקום בפלדה. לפי הסטטיסטיקה, כמות הטיטניום המשמשת לניווט בחלל בעולם הגיעה ליותר מ-1,000 טון בשנה. אבקת טיטניום עדינה מאוד היא גם דלק טוב לרקטות, ולכן טיטניום ידוע בתור מתכת קוסמית ומתכת חלל.
טיטניום מגיב בקלות עם אוויר בטמפרטורות גבוהות, אך יש לו נקודת התכה של עד 1668 מעלות. בטמפרטורה רגילה, טיטניום אינו מפחד מקורוזיה של אקווה רג'יה וחומצה חנקתית מדוללת, אך אינו עמיד בפני חומצה גופרתית של 5% או יותר ו-7% חומצה הידרוכלורית. טיטניום אינו מפחד ממי ים בטמפרטורה רגילה. יש אנשים שהטביעו פעם חתיכת טיטניום לקרקעית הים. לאחר חמש שנים, הם לקחו אותו וראו שיש הרבה בעלי חיים קטנים וצמחי ים למעלה, אבל לא הייתה חלודה בכלל, והיא עדיין זורחת.
אנשים החלו להשתמש בטיטניום לייצור צוללות - צוללות טיטניום. מכיוון שהטיטניום חזק מאוד ויכול לעמוד בלחצים גבוהים, הצוללת יכולה להפליג בים עמוק בעומק של עד 4,500 מטר.
